המסע הפנימי שלי

4 תגובות

ככל שאני מתחיל להיות יותר ויותר מודע לתחושות בגוף ולומד להיכנע להם כך אני מתחיל להרגיש את הרעש השלילי בראש מתחזק, זה כאילו "האגו" , שאפשר לקרוא לו גם ה"אני הקטן" מנסה לשמור את הקיום שלו וכנראה אני מגיב אליו עם פחד כי באיזשהו מקום היה אצלי עדיין משקל כבד מהעבר. משקל שאני כבר לא יודע כמה זמן סחבתי אבל זה ממש כאילו שאבתי את תחושת הזהות שלי משם. יש הנחת יסוד ב-NLP שאומרת שלכל התנהגות ולכל חלק בתת המודע יש כוונה חיובית עבור עצמנו בהתאם למפת העולם והמודעות שלנו באותו רגע.

כבר בכתיבה אני מבין שזה בסדר שיש התנגדויות וזה לא סתם בא משום מקום. הרי, כל כך הרבה זמן פעלתי וחייתי מהראש, התייחסתי לילד הקטן שבי בצורה מכאיבה, אולי פשוט כי לא הכרתי דרך אחרת וזה היה אחד המנגנונים שבהם השתמש ה"אני הקטן" , "האגו", החלק שמזדהה עם המחשבות כדי להימנע מפגיעה או כאב, שכמובן דמיונית אבל מרגישה בגוף כאילו היא אמיתית. הילד הקטן למד להתמכר להתפתחות אישית ורצון להתמלא מבחוץ ולקבל אישור, כל זה כדי לפצות על כל הכאב,הכעס, הצער והאשמה מהילדות.

כמובן, כל ההתנהגויות האלה ישבו על סיפור שלילי שהיה רץ בתת המודע שלי, סיפור דמיוני שנוצר עקב אירוע טראומתי ראשוני שככל הנראה לא הצלחתי פשוט לעכל. בעקבות האירוע הזה האשמתי את עצמי כי לא היה לי את הכלים להתמודד עם אותו רגש וזה מה שמצאתי לנכון, כדי שההורים שלי יקבלו אותי וכדי שאני אשרוד. בעקבות כל זה, התחלתי להדחיק את הרגשות שלי, לא רק כדי שההורים שלי יקבלו אותי אלא גם התלמידים בבית הספר שלא מעט מהם הכאיבו לי וזו היתה תקופה די ארוכה, בתקופה ההתבגרות שלי במהלך בית הספר היסודי שהרגשתי ממש בודד ולא רצוי, לא אהוב ולא מספיק טוב, באותו הזמן התחלתי למצוא דרכים להתמלא מבחוץ , המנגנון של הרעלה עצמית ע"י האשמה לא מודעת פעל ברקע, יצר אצלי ניתוק מעצמי ויצירת זהות עצמית כוזבת, תוך כדי שבאופן לא מודע הרחקתי ממני אנשים וממש התבודדתי בתוך הקונכייה שלי. פעלתי על אוטומט, כאילו באחד מן הימים כשאני אשתפר ואאגור מספיק ידע בראש, אז אני אהיה טוב מספיק כדי לחוות את החיים שמגיעים לי אבל בתוך תוכי היה תמיד חלק שידע שכל זה סתם יושב על סיפור המדומיין ההוא. התברר לי כמובן, במהלך מספר שנים באופן איטי וכואב, שאני לא צריך לעשות שום דבר או להיות מישהו שאני לא כדי להיות טוב מספיק ומדהים.

ביחס למי חשבתי שאני לא מספיק טוב? מי אמר בכלל שאם אני לא עושה כלום אז אני "מקולקל" ולא מספיק טוב? ואיך קשור בכלל העולם החיצוני לערך העצמי שלי?

ברגעים אלה כשאני מתרגל שחרור רגשי, אני פשוט צולל צלילה עמוקה אל תוך אותם הרגשות שנמנעתי מלהרגיש אותם , אל תוך עומקו של תת המודע ואני לומד לאמץ את ה"צל" ולומד להיכנע לכל התחושות בגוף וכל הרגשות שעולים לי מדי יום ביומו. לפעמים אני מרגיש חוסר נוחות בגוף כאילו השתוקקות בלתי מודעת לעשות משהו, העיקר לא להיות עם עצמי או שאלות ברקע כמו, האם אני עושה הכל נכון? מה עם אני עושה את ההפך וזה לא יעבוד? פשוט סיוט…

כמובן, בגלל שלמדתי שזה פשוט התנגדות, המשכתי לבצע שחרור לרגשות ואני אמשיך להקשיב ולהיות נוכח בגוף, לקבל ללא תנאים את כל מה שעולה.

לילה אחד, התעוררתי ממחשבות כרוניות שחוזרות על עצמן, וזה קרה ממש להתפעתי שערב קודם לכן עשיתי מדיטציית שחרור שלאחריה הרגשתי טיפה טוב יותר, אבל המחשבות שבגללן לא ישנתי בלילה לא היו נעימות, יותר נכון הרגש והאנרגיה שמאחוריהן, אלה היו רגשות של כעס אשמה, אפילו מחשבות אובדניות וזה תיסכל אותי כי פשוט לא הבנתי מאיפה כל זה באלי, "אף פעם לא היה לי ככה" אמרתי לעצמי.

לאחר שהחלטתי להתעורר באמצע הלילה, הלכתי באופן מודע להשיח את דעתי מהרגשות, הלכתי לשתות מים קצת מים ולצפות באיזה סרטון שהכניס לי המון השראה לגבי התהליכים שאני עושה. לאחר מכן, הבנתי שפשוט הזדהיתי עם האגו, עם אותו אוסף תוכנות של המינד "האגו", ולא רק עם מחשבות אלא גם עם הרגשות. אחרי שהמחשבות האלה חזרו, במקום להשתגע ולהגיב אני פשוט חייכתי עם חיוך פנימי כי באיזשהו מקום, התחלתי להרגיש כעס ופחד בגוף וידעתי שהיחידה שסבלתי עד כה זה לא בגלל המחשבות, מחשבות הן בכלל לא כואבות אבל לא הרגשות מתחתיהן, אותם רגשות שהדחקתי- הן הכואבות, יחד עם האנרגיה שהצטברה איתם. הדחקתי אותם כי המוח מתנהל עפ"י עיקרון של עונג וכאב, על סמך האמונות שהוא מפתח, ופשוט תייגתי כמה תחושות בתוך עצמי כ"כאב" ולכן לא ננתי להם מקום בתוכי פשוט להיות ואז התחלתי להדחיק אותם, לאט לאט הצטבר פחד ואשמה פשוט לתת לאותן תחושות להיות בתוכי, למשל היתה לי כנראה אמונה שזה לא בסדר לכעוס או לפחד ולכן לא נתתי מקום לתחושות האלה. הפרדוקס הוא, שברגע שאנחנו נותנים מקום לאותן רגשות גם אם הם לא נעימים- הם בסוף מתמוססים לבד ומאפשרים לנו לחוות תחושה של קלילות והפחתה ניכרת בזרם המחשבות שמתלווה אליהן.

לפיכך, הבנתי שקבלה עצמית פירושה קבלה של כל מכלול הרגשות שאני חווה מתוכי, גם את החיוביים וגם את השליליים, גם את היין גם את הייאנג כמו בפילוסופיה הסינית העתיקה.

דויד הוקינס,אחד הפסיכוטרפיסטים והמורים הרוחניים הגדולים בעולם, מלמד שהמחשבה היא כמו עלוקה, ברגע שאתה נתקע איתה היא תנשך אותך ולא תעזוב. מה שאני "מתעסק" איתו כאן זה האנרגיה שתקועה מאחורי המחשבה. יכולה להיות אנרגיה שלילית או חיובית שתקועה ולא מתאפשרת זרימה בריאה בתודעה, עכשיו אנשים יכולים לשאול את עצמם, איך זה שמדחיקים רגשות חיוביים? האם בכלל אפשרי דבר כזה? בהחלט כן, לא מעט אנשים למדו לעשות את זה, גם אני הדחקתי רגשות חיוביים בתוכי וכל הדברים האלה קורים עקב התכנות הסביבתי והפנימי שכולנו עוברים, חלקנו למדו אולי שזה לא טוב לצחוק ואפילו אולי לא טוב לדאוג לעצמנו כי זה "אנוכי" וכמובן שזה לא מודע הכל, אבל כל זה פשוט חלק ממנגוני ההישרדות שפיתחנו, לא אפקטיביים ככל שיהיו.

האנרגיה שנתקעת בתוך הגוף מאחורי הרגשות שאנחנו לא מפנים להן מקום – היא זאת שבסופו של דבר מייצרת השפעות לא בריאות על הגוף כמו מחלות, סטרס וכמובן זה משפיע על איך שאנחנו תופסים את העולם והמציאות החיצונית שאותה אנחנו קולטים דרך כל החושים שלנו.

ברגע שאני בוחר לשחרר רגש, אני פשוט מתחבר אליו, מאשר שהוא קיים בתוכי ונותן לאנרגיה שמאחוריו פשוט לצאת החוצה באופן טבעי וללא התנגדות.

קארל יונג, אחד הפסיכוטרפיסטיים הגדולים שגם השפיעו המון על מדע ההתנהגות האנושית אמר שכל דפוס, מחשבה או רעיון שאנחנו מתנגדים אליו בתוך התודעה שלנו, משמר את עצמו, ולא רק שהוא משמר את עצמו אלא גם עוצמתו גדלה עם הזמן.

מי שמאיתנו מכיר, יש אומנות לחימה יפנית שנקראת אייקידו. באייקדו נהוג להשתמש בעוצמת היריב עצמו כנגדו, כוח נגד כוח אף פעם לא עובד אבל כשאתה מקבל שיש כוח מולך, אתה יכול להיות חכם יותר ולהתחיל ללמוד לרקוד עם אותו כוח, לתת לו לצאת לבד החוצה ע"י שילוב של רגשות חיוביים, מעצימים ונגדיים ושחרור כל התנגדות להרגיש את ההפך הגמור מהרגשות השליליים שהרגשתי. במילים אחרות, כדי לשחרר כמו שצריך רגשות שתקועים בגוף ולהתקדם ברמות התודעה יש 2 טכניקות שעובדות באופן מדהים באופן משולב:

  1. לשחרר את הרגשות השליליים.
  2. לשחרר את ההתנגדות להרגיש את הרגשות החיוביים ההפוכים להם.

 

אני מוקיר תודה מכל הלב על כל הדרך הלא פשוטה שאני עובר ואני מאפשר לעצמי להתעורר, לסלוח לעצמי על העבר ולסלוח לכל האנשים שכעסתי עליהם, אני מקבל ומחבק את הילד הפנימי שבתוכי ללא שום תנאים, אני לומד להיות נוכח איתו, להיות אחד איתו, לומד להיות בחמלה ובאהבה כלפי כל חלק וחלק נמצא בתוכי, כי הכל חלק מאותו השלם.

אני מפתח לאט לאט את היכולת לא להתנגד לשום רגש ולשום מחשבה שעולה בתוכי, ולאט לאט לומד להיות הנוכחות הצופה במחשבות. השלווה לא באה מהמחשבה – שהיא חלק מהעולם החיצוני שמשתנה כל הזמן, השלווה מתחילה לבוא מהמרווח שבין המחשבות, מהנוכחות השקטה שצופה בהן. מתוך המקום של ריפוי העבר מגיעה גם היכולת לאשר את הרגע הזה כמו שהוא וההבנה שלא היה ולא יהיה אף פעם שום דבר מלבד הרגע הזה.

אני רוצה גם להוקיר תודה לכל מי שקרא עד לשורות אלה, מקווה שזה היה מועיל באיזשהי צורה.

מוזמנים לשתף או להגיב או להירשם לבלוג ולהתעדכן בכל התכנים החדשים שאני מעלה מדי שבוע,

באהבה רבה ,

יונתן.

asia-beautiful-believe-46177

4 comments on “המסע הפנימי שלי”

  1. מדהים אחי!! כיף לראות ‘אתה מגשים את עצמך ומוצא האני הפנימי שלך.. ומפה רק להתפתח ולהתקדם תמשיך כך!!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.